התמודדות עם אובדן חיית מחמד

למה כל כך כואב לאבד חיית מחמד?

בין אם יש לנו כלב, חתול, צ'ינצ'ילה, תוכי או דגי זהב, הנוכחות של חיות המחמד בחיינו משמעותית מאוד. הם תמיד שם: מחכים לליטוף או לתשומת לב, למשחק או לאוכל. יש להם השפעה עמוקה הן על שגרת היום שלנו והן על רבדים שאנחנו פחות מודעים אליהם, כמו חיזוק תחושת האחריות, תמיכה רגשית והיכולת להתגבר על מכשולים. 

אובדנה של חיית מחמד מעורר בנו צער ממש כאילו היה מדובר בקרוב משפחה, בתלות באופי ובגיל שלנו, בגילה של חיית המחמד ובנסיבות שבהן הלכה לעולמה. כך לדוגמה רוב הסיכויים הם שנחוש צער אילו דגי הזהב שגידלנו בחודש האחרון ימותו כתוצאה מתאונה בה יתנפץ האקווריום שלהם, אבל לא כמו היגון הכבד שנחוש כאשר הכלבה הקשישה שליוותה אותנו במשך 13 שנים תלך לעולמה בשיבה טובה.

יתרה מזאת, יש אנשים שעבורם בעל החיים הוא הרבה יותר מחיית מחמד: מותו של כלב נחייה, למשל, משמעו פגיעה בעצמאות עבור בעליו העיוור; מותו של כלב ביחידה צבאית או משטרתית פירושו אובדן של חבר לעבודה; ועבור אדם מבוגר וערירי שחיית המחמד הייתה כל עולמו, יתכן שמדובר בהישמטות אמיתית של הקרקע מתחת לרגליו. 

איך מתמודדים עם אובדן חיית מחמד?

הדבר החשוב ביותר שיש לזכור בעת ההתמודדות והאבל הוא שמדובר בתהליך אישי שכל אדם חווה בצורה שונה. יש אנשים שיחוו את האבל בצורה של שלבים בתהליך; אחרים יחוו קשת שלמה של רגשות בו זמנית או בגלים שמתעצמים ומתמעטים. יש אנשים שיביעו את האבל שלהם בבכי או בכעס, אחרים יפגינו אדישות (לפחות כלפי חוץ), ואחרים עשויים למצוא נחמה דווקא בזיכרונות המשעשעים ולצחוק. אין סיבה להתבייש בתחושות או להטיל ספק בנכונותן. כל תחושה היא לגיטימית ומותר לשקוע בה.

כאשר בן אדם הולך לעולמו, נהוג לערוך טקסים מסוימים כמו לוויה, שבעה, גילוי מצבה וכדומה. הטקסים הללו לא נהוגים כאשר חיית מחמד הולכת לעולמה, אבל בהחלט אפשר ליצור טקס אישי שיכבד את זכרה ויאפשר לנו להיפרד ממנה. טקס כזה גם יעזור בתהליך ההתמודדות: אפשר לערוך אותו בפרטיות או להזמין בני משפחה וחברים קרובים, לדבר על חיית המחמד, להעלות זיכרונות ולשתף בתחושות. 

דרך נוספת להתמודד עם האובדן היא לשוחח עם אנשים אחרים שחוו זאת בעבר. הכוונה היא לאו דווקא לשיחה עם בני המשפחה הקרובה שמתמודדים בדיוק עם אותו אובדן של אותה חיית מחמד, אלא למעגלים מעט יותר רחבים: חברים, מכרים, אפילו קבוצות בפייסבוק. ההצפה של הרגשות וניסוחן במילים, בין אם בשיחה שבעל פה או בכתיבת פוסטים ותגובות במקום מוגן ובטוח שבו נמצאים אנשים דומים, שהיו באותו מקום וכבר המשיכו הלאה, מסייעת לעכל את התחושות ובסופו של דבר לשחרר.

מה לא לעשות במסגרת תהליך ההתמודדות?

אמנם התמודדות עם אובדן חיית מחמד היא תהליך אישי שמותר לשקוע בו – אבל חשוב גם לא להתפזר יותר מדי. לטלטלה הרגשית העצומה הזו עשויים להתלוות גם עייפות, רעב וחוסר אנרגיה שיכבידו הן על הנפש והן על הגוף, ולכן עם על הצער והכאב חשוב להמשיך להקפיד על אכילה מסודרת, על שינה מספקת, ורצוי גם לבצע פעילות גופנית כדי לשמור על חיוניות ואנרגיה. 

הדבר נכון שבעתיים אם יש בבית בני משפחה נוספים שזקוקים לסיוע, כמו ילדים קטנים או אנשים מבוגרים – ולכן מותר להתאבל ולבכות, אבל לא להזניח את מה שעדיין צריך לטפל בו בשגרה.

בנוסף, אם יש בבית חיות מחמד נוספות, יתכן שגם הן חשות בהשפעות של האובדן: יכול להיות שהן מרגישות בחסרונה של חיית המחמד שהלכה לעולמה, או חוות את המתח דרך ההתנהגות של בני המשפחה. לכן אסור להזניח את בעלי החיים האחרים, אלא להיפך: מוטב להמשיך לטייל עם הכלבים שנותרו ואולי אף להגדיל את התדירות; להמשיך לשחק עם החתולים ואולי ללטף אותם אפילו יותר, וכן הלאה. כך גם חיות המחמד שנותרו יוכלו להתמודד טוב יותר – וגם הבעלים.

האם, ומתי, לאמץ חיית מחמד חדשה?

גם ההחלטה הזו היא עניין מאוד אישי: יש המעדיפים להמתין עם אימוץ חיית מחמד חדשה עד לריפוי הפצעים והתגברות מוחלטת על הריקנות; יש שיחליטו לא לאמץ יותר לעולם; אחרים דווקא ימצאו נחמה בטיפול בחבר פרוותי חדש או חברה חדשה עם זנב ושפם. מה שחשוב לזכור הוא זה שבכל מקרה, חיית המחמד שהלכה לעולמה תישאר בזיכרונותינו לעד, ואף חיית מחמד אחרת שנכניס הביתה לא תוכל להחליף אותה, אלא רק להוסיף עוד אור ושמחה לחיינו.